הבית השחור

»
»
הבית השחור

צרור מחשבות בעקבות הבחירות העכורות מתמיד לנשיאות ארה"ב

מאת: אברהם י. פרידמן
09/11/2016 16:55
הבית השחור תמונה 1
הבית הלבן, צילום: ויקיפדיה

 

1. התקשורת ז"ל

"אנו מודיעים בזאת על לווייתה של השפעת התקשורת על העם – בארץ ובעולם". זו הכותרת שהייתי מנפיק אחרי הבוקר, רביעי לפי שעון ישראל, הכול-כך בלתי-צפוי הזה, בו התבשר העולם על כניסתו של המועמד הצבעוני טראמפ לבית הלבן.

 

הניצחון למעשה הוא לא של טראמפ דווקא. הוא גם ניצחון של העם על התקשורת. התקשורת, שהריצה באופן בוטה מועמד מסוים, וניסתה דרך זה להכתיב לעם מה יצביע – כשלה כישלון חרוץ. העם לא שבוי בידיה. זה ממש לא מה שהיה פעם. אדרבה – ככל שהתקשורת תקצין בעמדותיה הסרוחות, כך יגבר התיעוב של העם ממנה.

 

אין זה סוד שהתקשורת בארץ וגם בעולם לא בדיוק מחבבת את הימין. היא נוטה יותר, באופן מובהק, לכיוון השמאל – המצטייר כיפה וחביב. הפעם העם גילה שהוא לא נוהה אחרי מה שמוכרים לו. הוא דעתן בפני עצמו.

 

זה קרה, כולם זוכרים, גם בישראל הקטנה שלנו. התקשורת, הסולדת מהימין ומשחזרת את 'פסטיבל רבין' מידי שנה, מנסה לחנך את העם ולהטיף לו מה בדיוק לחשוב. זה קורה, אגב, גם ביחס לפן של מסורת ישראל.

 

בעוד התקשורת מעלה על נס את קצה-השמאל עוין הדת ולעיתים מפריחה בלונים של שנאת חרדים, הרי שהעם בקריית-גת או ברחובות – למשל – לגמרי לא קונה את זה. חיבתו לתורה וללומדיה נשארת נקייה כסולת. המסורת היהודית קרובה, מאוד, לליבו.

 

אז הניצחון באמריקה צריך ללמד פרק חשוב מאוד בהלכות תקשורת את מחזיקי המיקרופונים ואוחזי המצלמות המפלצתיות. אתם כבר לא מעצבי דעת-קהל. תם עידן.

 

 

2. לא 'פורים-רב'

למען האמת, אודה, בכתבי ה'חבצלת' שלי היה שמור טור על תבוסתו הצפויה של טראמפ. כמו רבים אחרים, כבר ספדתי לו בליבי. הטור שכתבתי עסק בכוחה של נחישות ועקביות של איש בודד שמצליחים לגרום למיליונים שינוי תפיסה דרסטי. אבל הטור הזה כמובן נגנז. הנה הוא, בכל-אופן, בשינויי הלשון המתאימים.

 

אם היו אומרים לנו לפני כחודש שהמועמד הצבעוני לנשיאות יקנה את קולותיהם של יושבי-הבטל ומשחקי הקובייה - היינו מסוגלים עוד להנהן בחיוב. אבל היום, אחרי יום הבחירות, מתברר שהבלתי-יאומן יכול לקרות.

 

איל ההון הרפובליקני הוכיח לעולם כוחה של עקשנות מהי. עם אנרגיות בלתי-נגמרות מילא אצטדיונים והצליח ללהטט ברטוריקה שיש לו ולקנות את ליבם של מיליונים רבים. לגמרי לא ’פורים-רב‘ כפי שהצטייר בתחילה.

 

האיש בעל השיער הג‘ינגי הוכיח לכל מי שרק רצה לראות, שיעור חשוב בנחישות ועקביות בלתי-מתפשרת.  ועד כמה יכולה להפוך גישה ב-180 מעלות.

 

לא בטוח, אבל אולי בתו האורתודוכסית של טראמפ – שניהלה לו את הקמפיין, תקרא הבוקר (רביעי) קצת יותר בכוונה את ה'שיר של יום' מתוך ספר התהילים: "אם אמרתי מטה רגלי – חסדך ה' יסעדני".

 

המציאות עלתה מעל כל דמיון: הסקרים הביסו, התקשורת השחירה פה-אחד, אבל טראמפ הוא נשיאה הבאה של "ממלכה של חסד".

 

להבדיל מיליוני הבדלות מהערל האמריקאי:

לעיתים אנו מתקשים להאמין בכוחותינו. מסתכלים על עצמנו במבט נמוך. עצלן-משהו.

אבל אותו טראמפ עשה בית-ספר לעולם על כוחה של עקשנות בלתי-נלאית. כוחה של אמביציה עזה.

שיעור ב“אין דבר העומד בפני הרצון“. אין דבר.

בסייעתא דשמיא.

 

 

3. כוססים ציפורניים

כמה מילים על היום לפני:

קשה היה שלא לכסוס ציפורניים ביום שלישי. ביום הזה, בסייעתא דשמיא כמובן, יוכרע עתידם של מיליוני יהודים בארצות-הברית, לטוב או למוטב. שני מועמדים, כל אחד והשלילה הבולטת שבו, מתחרים על הכיסא הנחשק ובעיקר הנחשב.

 

במשך השבועות האחרונים או יותר לעסנו את הנאומים וההצהרות של שני המועמדים לנשיאות. הפרופיל של אישיותם המאתגרת של השניים ידוע לכל ילד בכיתה ו‘.

 

אבל משהו במתח הזה לא מתאים. ליהודי. כי יהודי, כאדם מאמין שחש ויודע ששום חתול או אצבע לא זזים בלי הכרזה מלמעלה, יודע גם ההכרעה בשאלה הדרמטית כל-כך מי יכהן כנשיא הבא של ”ממלכה של חסד“, תהיה תמיד הטובה ביותר שיכולה להיות ותהיה מה שתהיה. כי מסובב הסיבות עושה הכול, אבל הכול, לטובה.

 

הלחץ האטומי שליווה את הימים האחרונים, בעיקר תקשורתית, לא הולם יהודי מאמין. הוא, יכול היה לשבת שלו ואדיש. רגוע מול כל תוצאה.

 

אין לנו על מי להישען. רק על אבינו שבשמיים.