החיוך של ר' אריה

»
»
»
החיוך של ר' אריה

קווים קצרים לדמותו של הגאון האמתי רבי אריה פינקל זצוק"ל שנסתלק אמש

מאת: אברהם י. פרידמן
10/08/2016 14:40
החיוך של ר' אריה תמונה 1
קרדיט: איילי100, Cc-by-sa-3.0

 

זה קרה בעיצומו של יום הכיפורים, בהפסקה הקצרה שבין 'מוסף' ל'מנחה'. רבי אריה פינקל (או 'ר' אריה' בעגה המיראית) דידה לפאתי בית המדרש, לעבר דירתו בקומה השנייה של הישיבה – ביתו נאווה קודש של אביו, המשגיח רבי חיים זאב זצ"ל. שמתי עיניי כי פניו הבליחו חיוך קל לעבר מלווהו. כן, זה היה ביום הכיפורים – היום הנשגב והמרומם בשנה.

אבל 'ר' אריה' לימד אותנו, באישיותו הכובשת, כי שיום שכוהנים מהלכים בו ושבו נחתכת שנה שלמה – לא סותר לחיוך מלא נועם ונעימות.

כזה היה תמיד ר' אריה – ראש הישיבה בישיבה המעטירה מיר. החיוך האצילי שלו הפך לחלק מדמות-פניו. גדלותו ורוממתו בתורה ובעבודה לא עמעמה בכי-הוא-זה את חיוכו הפשוט, ממיס הלבבות. חיוך, לבד גדלותו בתורה ויראה, שהפך לסמל נצחי שלו.

את הגאון האמתי רבי אריה פינקל זצוק"ל – ראש ישיבת מיר בברכפלד, אודה, לא הכרתי לפני ולפנים. כמו רבים, אני כן יודע גם יודע שלפני זמן-מה יצא לאור ספר שיחותיו 'יבוא שילה'.

כמו האנקדוטה דלעיל, ראיתי בו, כעומד מן הצד, דמות חריגה בנוף שלנו. מלוויו ותלמידיו ידעו תמיד כי השנינות מלאת החן מלווה אף-היא את גדלותו.

השרה תמיד אווירה של נעימות, כל-כך לא 'ראש-ישיבתית', על סובביו. בעיניי, דמותו מצטיירת עם ה'חסיד' של בעל 'חובות הלבבות' ש"אבלו בליבו, צהלתו בפניו, רך כחמאה ומתוק מדבש".

לב רחום וחם היה לו לראש הישיבה דמיר בברכפלד. בשיחותיו בתשעה באב היה מזיל דמעות. הלב הנרגש שלו עלה על גדותיו בדברו על "הר ציון ששמם". עמוס רגש היה.

זכרנוהו תמיד מתפילותיו הלוהטות והבוכיות ב'מוסף' של יום הכיפורים. את צווחותיו בפסקת 'הבן יקיר לי אפריים'.

ישיבת מיר בפרט ועולם התורה בפרט איבד את אחד מענקיו שהקפיד להיות איש מבין האנשים. "ארי – במסתרים".